החלטה בתיק בש"א 3742/12 - א'

           לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בחיפה, אשר בו התקבל ערעור שהגיש המשיב 1 על פסק-דין של בית משפט השלום בחיפה, והמבקשת (ביחד ולחוד עם המשיבה 2) חויבה בתשלום סכום-כסף למשיב 1.

           פסק-הדין של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 12.3.2012. לטענת המבקשת, פסק-הדין הומצא לה ביום 13.3.2012, ועל כן, לפי דבר התקנות, היה עליה להגיש את בקשת רשות הערעור עד ליום 22.4.2012. עם זאת, כך נכתב בבקשה, עוד ביום 8.4.2012 נתן המשיב 1 את הסכמתו להארכת המועד להגשת ההליך - עד ליום 31.5.2012; ארכה זו, כך נטען בבקשה, נדרשה נוכח עומס עבודה חריג. בינתיים, ביום 18.4.2012, הגישה המשיבה 2 בקשה להארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור מטעמה (בש"א 3027/12). המשיב 1 התנגד למתן הארכה; המבקשת מצדה הותירה את העניין לשיקול דעתו של בית המשפט. ביום 7.5.2012 החליטה כבוד הרשמת ד' כהן-לקח להאריך את המועד להגשת בקשת רשות הערעור מטעם המשיבה 2, זאת בכפוף לתשלום הוצאות בסך של 3,000 ש"ח. או-אז, לטענת המבקשת, התחוור לבא-כוחה כי ככל הנראה טעה בתום לב בכך שלא הגיש לבית המשפט, מבעוד מועד, בקשה להארכת מועד (בהסכמת המשיב 1). המבקשת סבורה כי מכיוון שמדובר בטעות בתום-לב; מכיוון שהמשיב 1 הסכים למתן הארכה (וממילא גם לא נפגעה ציפייתו); מכיוון שהתנגדותם של המשיבים 2 ו- 3 למתן הארכה אינה בתום-לב, בהינתן שהם-עצמם ביקשו ארכה והמבקשת לא התנגדה לכך, ובהינתן שהם מצויים באותו צד של המתרס עם המבקשת (מול המשיב 1); ומכיוון שקיים הליך תלוי-ועומד - מתקיים "טעם מיוחד" המצדיק היעתרות לבקשה שלפניי.

           המשיבים 2 ו- 3 מתנגדים, כאמור, להארכת המועד. לדבריהם, לא זו בלבד שהבקשה להארכת מועד הוגשה באיחור ניכר, אלא שהמבקשת והמשיב 1 לא גילו למשיבים 2 ו- 3 דבר וחצי דבר על ההסכמה שנתגבשה ביניהם בעניין המועד להגשת הליך מטעם המבקשת. דבר ההסכמה אף לא נחשף בגדרי התגובות שהוגשו בבש"א 3027/12. השמטה זו, לדעת המשיבים 2 ו- 3, היא אשר הביאה לחיוב המשיבה 2 בהוצאות. המשיבים 2 ו- 3 מביעים תמיהה על כך שהמשיב 1 התנגד לבקשת הארכה מטעם המשיבה 2, אך הסכים למתן ארכה ממושכת יותר למבקשת. המשיבים 2 ו- 3 חולקים על הטענה כי קיימת זהות אינטרסים בין המבקשת לבין המשיבה 2. כמו-כן מתנגדים המשיבים 2 ו- 3 לטענה כי נפלה אצל בא-כוח המבקשת - עורך-דין ותיק ומנוסה - טעות בתום-לב באשר לצורך בפניה מוקדמת לבית המשפט לשם קבלת ארכה. מכל מקום, המשיבים 2 ו-3 מציינים כי משהוגשה בש"א 3027/12, בוודאי הובהר לבא-כוח המבקשת הצורך בהגשת בקשה להארכת מועד, ובכל זאת הבקשה מטעם המבקשת הוגשה רק ביום 11.5.2012 (לאחר החלטת כבוד הרשמת).

           בהתאם להחלטתי מיום 24.5.2012 הגיש בא-כוח המבקשת תצהיר תשובה, שבו הוא שולל את הטענות ו"הרמיזות" בדבר חוסר-תום לב מצד המבקשת, וגורס כי לא הייתה כל חובה לגלות למשיבים 2 ו- 3 על-אודות ההסכמה שנתן המשיב 1 בעניין הארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור. עוד נטען בתצהיר כי למבקשת ולמשיבה 2 מטרה משותפת - ביטול פסק-הדין של בית המשפט המחוזי - אך עם זאת קיים שוני בין הטענות "בכך כי ככל ואכן קיים חוב למשיב 1 והטענות לביטול פס"ד לא תתקבלנה כי אז לטענת המבקשת החוב הינו כל כולו של המשיבה 2 ולא של המבקשת...".

           למקרא החומר שהצטבר ניתנה ביום 30.5.2012 החלטתי בזו הלשון:

אין כל ספק כי ההתנהלות הדיונית של המבקשת היא בבחינת מחדל דיוני - הן במישור של היעדר פנייה מבעוד מועד לבית המשפט, הן במישור של הסתפקות בקבלת הסכמתו של המשיב 1 והדרת המשיבים 2 ו- 3 מן העניין. ודוק: המבקשת טענה בבקשה מיום 11.5.2012 כי המשיבים 2 ו- 3 הם בבחינת "משיבים פורמאליים", אולם על פניו אין לטענה זו יסוד, זאת לא רק לאור פיצול הייצוג בין המבקשת לבין המשיבה 2 (ראו החלטת כבוד הרשמת בבש"א 3027/12), אלא בראש ובראשונה לאור האמור בתצהירו של בא-כוח המבקשת מיום 24.5.2012, כי "... ככל ואכן קיים חוב למשיב 1 והטענות לביטול פס"ד לא תתקבלנה כי אז לטענת המבקשת החוב הינו כל כולו של המשיבה 2 ולא של המבקשת...". ברור אפוא כי המשיבה 2 היא בעלת-דין רלוונטית ובעלת עניין בבקשת רשות ערעור מטעם המבקשת, וממילא גם בבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות הערעור.

בנסיבות אלה, בטרם אכריע בבקשה, מצאתי לנכון לאפשר לבא-כוח המבקשת להגיש תוך 3 ימים תצהיר משלים, שבו יפרט ויחדד את "הטעם המיוחד" למתן הארכת מועד, ובפרט יסביר מדוע סבר כי המשיבים 2 ו- 3 אינם רלוונטיים לעניין הארכה, וכי אין צורך לפנות אליהם מבעוד מועד וליידעם על-אודות הכוונה להגיש הליך ערעורי. 

           תצהיר משלים אכן הוגש. הודגש בו כי לא הייתה כוונה להדיר את המשיבים 2 ו- 3 מהבקשה למתן ארכה; כי הגדרת המשיבים 2 ו- 3 כ"פורמאליים" התייחסה רק לעובדה שהם והמבקשת מצויים באותו צד של המתרס ביחס למשיב 1, ומחזיקים בטיעון עיקרי משותף; כי המחלוקת בין המבקשת לבין המשיבים 2 ו- 3 - שהיא בבחינת טענה חלופית בבר"ע המיועדת - אינה חדשה ואף הביאה לפיצול הייצוג בין הצדדים; וכי לאחר פסק-הדין של בית המשפט המחוזי התקיימו מגעים בין המבקשת לבין המשיב 3 (המתדיינים ביניהם גם בהליך אחר בבית משפט השלום), ואף דובר מפורשות על הצורך להגיש בר"ע על פסק-הדין של בית המשפט המחוזי, עם זאת בשלב מסוים נוצר נתק בין המבקשת לבין המשיב 3 (שלא היה אז מיוצג), ולא נעשתה אליו פנייה לעניין מתן ארכה. המבקשת שבה ומדגישה את הטעמים שלאורם - כך היא סבורה - יש להאריך את המועד להגשת בקשת רשות ערעור מטעמה, בדומה להארכת המועד שניתנה למשיבה 2.

           לאחר שעיינתי בחומר שלפניי באתי לכלל מסקנה כי יש מקום למתן הארכת מועד, בכפוף לתשלום הוצאות - כמפורט להלן.

           בהחלטתי מיום 30.5.2012 כבר כתבתי כי ההתנהלות הדיונית של המבקשת היא בבחינת מחדל דיוני - הן במישור של היעדר פנייה מבעוד מועד לבית המשפט, הן במישור של הסתפקות בקבלת הסכמתו של המשיב 1 והדרת המשיבים 2 ו- 3 מן העניין. אין ספק כי בעל-דין החפץ בהארכת מועד שנקבע בחיקוק נדרש, ככלל, לפנות לבית המשפט בבקשה מתאימה מבעוד מועד, וליידע את כל המשיבים בדבר כוונתו להגיש הליך ערעורי. התנהלות כזו מבטאת יחס של כבוד לסדרי הדין, היא מונעת התגבשות אינטרס הסתמכות אצל בעל-הדין שכנגד, והיא מקדמת שיקולים של יעילות, וודאות וסופיות.

           בענייננו, המשיבה 2 פעלה באופן זה ובית המשפט (כבוד הרשמת כהן-לקח) נעתר לבקשת הארכה מטעמה, בציינו את השיקול שעניינו הגשת הבקשה בטרם חלוף המועד הקצוב בדין (בש"א 3027/12). זאת ועוד, הארכה שניתנה למשיבה 2 היא ארכה קצובה ומדודה, ואילו בענייננו המבקשת התמהמהה בפנייתה, ובאה בעתירה לארכה משמעותית יותר.

           מנגד, יש ליתן משקל גם לנתונים הבאים: ראשית, המשיב 1 - שהוא משיב מרכזי ועיקרי הן בהליך שיזמה המשיבה 2 הן בהליך שהמבקשת חפצה להגיש - נתן את הסכמתו להארכת המועד. שנית, המבקשת מצדה לא התנגדה להארכת המועד להגשת בר"ע מטעם המשיבה 2. שלישית, הפרשה עצמה תלויה ועומדת לפני בית המשפט העליון בגדרי בקשת רשות הערעור מטעם המשיבה 2. בהקשר זה אציין כי לא פעם נפסק כי במקום שבו קיים הליך "תלוי ועומד" באותו עניין, עשוי הדבר להוות "טעם מיוחד" להארכת המועד להגשת הליך ערעורי (ראו בש"א 2124/03 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' כהן (לא פורסם, 19.3.2003); ב"ש 1186/85 איליט בע"מ נ' אלקו חרושת אלקטרו מכנית בע"מ, פ"ד מ(2) 15 (1986); בש"א 1056/12 מדינת ישראל נ' אולמרט (טרם פורסם, 26.2.2012)). 

           לאחר איזון בין השיקולים האמורים, אני קובע כדלקמן:

א.        המועד להגשת בקשת רשות ערעור מטעם המבקשת מוארך, כך שההליך יוגש תוך 3 ימים מעת המצאת החלטה זו.

ב.        קבלת ההליך לרישום מותנית בכך שתוך 3 ימים תשלם המבקשת למשיבים 2 ו- 3 הוצאות בסך של 5,000 ש"ח. מובהר בזאת כי הגשת אישור על ביצוע התשלום מהווה תנאי לקבלת ההליך לרישום.

ג.        ככל שאכן יוגש ההליך, יצוין דבר הארכה בפתחו, ויצורף עותק של החלטתי-זו כנספח.

ד.        המזכירות תעלה את בקשת רשות הערעור, ככל שתוגש, לשופט המטפל בבר"ע 3763/12, עם תרשומת מתאימה.

ה.        החלטה זו תומצא לצדדים ללא דיחוי, באמצעות הפקסימיליה.

           ניתנה היום, ט"ו בסיוון תשע"ב (5.6.2012).